מחלוקת

הסיפור הזה נמצא אתי כל כך הרבה זמן, עד שאיני זוכר היכן שמעתי או קראתי אותו לראשונה.  בכל פעם שיש כאן מחלוקת (כלומר לעתים די קרובות...) אני נזכר בו מחדש.  וזה דבר המעשה:

לקהילה קטנה אחת היתה בעיה: בכל פעם שהגיעו בתפילה בבית הכנסת לקריאת הקדיש, היו חלק מהמתפללים קמים ממקומם, וחלק נשארו לשבת.
העומדים קראו "לעמוד, לעמוד!", היושבים קראו "לשבת, לשבת!", ומיד היתה פורצת מהומה והתפילה הופסקה לדקות ארוכות של ויכוחים ומבוכה.

הלכו חברי הקהילה להתיעץ עם רב ידוע, ושאלו אותו "האם צריך לעמוד בשעת קריאת הקדיש?".
הרב בדק את העניין, וענה: "אין הלכה פסוקה בדבר, הכל לפי מנהג הקהילה".
"ואיך נדע מה המנהג בקהילתנו?" שאלו.
"נסו למצוא מישהו ממיסדי הקהילה וותיקיה, ותשאלו אותו מה המנהג" יעץ להם הרב.

חיפשו, שאלו וחקרו, ולבסוף מצאו חבר ותיק בקהילה, ישיש בן למעלה מ-90, שכבר הפסיק לבוא לתפילות מזה זמן רב.
שלחו אליו משלחת של נציגי "העומדים" ו"היושבים". שאלו אותו"העומדים": "האם לפי מנהג הקהילה שלנו יש לעמוד בעת קריאת הקדיש?"
"לא" ענה הזקן.
"אם כן", שאלו "היושבים" בשמחה, "האם המנהג הוא לשבת בעת קריאת הקדיש?"
"לא" ענה שוב הזקן.
"אבל כל פעם שאנו שמגיעים לקריאת הקדיש, חלק קמים, וחלק נשארים לשבת, והעומדים קוראים "לעמוד, לעמוד!", והיושבים קוראים   "לשבת, לשבת!", ומיד פורצת מהומה והתפילה מופסקת לדקות ארוכות של ויכוחים ומבוכה!"

מיד אורו פניו של הישיש. "זה מנהג הקהילה!"          ן