זכויות פוליטיות הן כמו ביוב

זכויות פוליטיות לפלסטינים הן כמו ביוב.  אפשר לתת להם לבנות לעצמם מערכת ניקוז, או לחפור בורות ספיגה, או אפילו לחבר אותם למערכת שלנו.  אבל אי אפשר לאסור עליהם לחרבן.  אם מישהו ינסה, כולנו נישאר בסירחון.                   ן

חוק הסקרים

במהלך כל מערכת בחירות, ולעתים קרובות גם ביניהן, מתפרסמות תוצאות סקרים שמתבטאות בכותרות בנוסח: "התמיכה בראש הממשלה עלתה ב-2.2%".  הבעיה היא שסטטיסטיקה רחוקה מלהיות מדע מדויק. אפילו אם הסקר מדעי ואובייקטיבי לחלוטין, עדיין יש בכל סקר אחוז מובנה של אי-ודאות.      ן

למי שלמד סטטיסטיקה, נציין שהדבר נובע מכך ש"עקומת הפעמון" המתארת את הסיכוי הסטטיסטי לקלוע  לערכים אמיתיים, היא די שטוחה בראשה, שם מתרכזת עיקר ההסתברות לתוצאות המדגם. לדוגמא, אם 40% מהציבור מצביעים עבור מפלגה מסוימת, סקר הכולל 500 איש (גודל נפוץ למדגמים) אמור תיאורטית לכלול בדיוק 200 איש ממצביעי אותה מפלגה.  אולם יש סיכוי כמעט שווה שהמדגם "יתפוס" 199 או 201, כך שהסקר יראה שלמפלגה תמיכה של 39.8% או 40.2%; למעשה, לכל תוצאה בין 38% ל-42% יש סיכוי סביר להופיע.      ן

לפעמים מופיעה הערה בשוליים "טעות המדגם 4%", אבל לרוב אין שום איזכור לעובדה שהסקר עלול להיות מוטעה, והעיתונאים (והפוליטיקאים בעקבותיהם) מתייחסים לכל סקר כאל אורים ותומים.

הצעתי היא שיוחק "חוק הסקרים", שיחייב לכלול את טעות המדגם בתוצאות כל סקר, ע"י פרסום כל תוצאה בשני מספרים, המתארים את טווח התוצאות הסבירות.  כלומר הדוגמא שלמעלה תתפרסם בנוסח "התמיכה במפלגה היא בין 38% ל42%". בצורה זאת הציבור יוכל לשפוט ש"עלייה של 2.2% בתמיכה" היא בסך הכל שינוי בין סקר אחד שמצא תמיכה של 17.2%-21.2, לסקר אחר שמצא תמיכה של 19.4%-23.4. ברור מזה שכל ה"עלייה" עלולה להיות רק תוצאה של טעות סטטיסטית, עם סיכוי שאפילו הייתה בכלל ירידה!        ן

העיתונאים יזכו כך להרבה פחות כותרות דרמטיות, אבל הציבור יוכל לשפוט בעצמו את העובדות.        ן

מחלוקת

הסיפור הזה נמצא אתי כל כך הרבה זמן, עד שאיני זוכר היכן שמעתי או קראתי אותו לראשונה.  בכל פעם שיש כאן מחלוקת (כלומר לעתים די קרובות...) אני נזכר בו מחדש.  וזה דבר המעשה:

לקהילה קטנה אחת היתה בעיה: בכל פעם שהגיעו בתפילה בבית הכנסת לקריאת הקדיש, היו חלק מהמתפללים קמים ממקומם, וחלק נשארו לשבת.
העומדים קראו "לעמוד, לעמוד!", היושבים קראו "לשבת, לשבת!", ומיד היתה פורצת מהומה והתפילה הופסקה לדקות ארוכות של ויכוחים ומבוכה.

הלכו חברי הקהילה להתיעץ עם רב ידוע, ושאלו אותו "האם צריך לעמוד בשעת קריאת הקדיש?".
הרב בדק את העניין, וענה: "אין הלכה פסוקה בדבר, הכל לפי מנהג הקהילה".
"ואיך נדע מה המנהג בקהילתנו?" שאלו.
"נסו למצוא מישהו ממיסדי הקהילה וותיקיה, ותשאלו אותו מה המנהג" יעץ להם הרב.

חיפשו, שאלו וחקרו, ולבסוף מצאו חבר ותיק בקהילה, ישיש בן למעלה מ-90, שכבר הפסיק לבוא לתפילות מזה זמן רב.
שלחו אליו משלחת של נציגי "העומדים" ו"היושבים". שאלו אותו"העומדים": "האם לפי מנהג הקהילה שלנו יש לעמוד בעת קריאת הקדיש?"
"לא" ענה הזקן.
"אם כן", שאלו "היושבים" בשמחה, "האם המנהג הוא לשבת בעת קריאת הקדיש?"
"לא" ענה שוב הזקן.
"אבל כל פעם שאנו שמגיעים לקריאת הקדיש, חלק קמים, וחלק נשארים לשבת, והעומדים קוראים "לעמוד, לעמוד!", והיושבים קוראים   "לשבת, לשבת!", ומיד פורצת מהומה והתפילה מופסקת לדקות ארוכות של ויכוחים ומבוכה!"

מיד אורו פניו של הישיש. "זה מנהג הקהילה!"          ן